במקביל, לשחרר את ההורמונים הבאים לעזרתנו, כמו הסרטונין והאינדרופינים, שיגרמו לנו להרגעה, להשקטת המחשבות, ליצירה, נתינה ושיקול הדעת. מעל הכל....שיקול הדעת, למען בריאותנו ובריאות משפחתנו. זהו מעגל קסמים המתחיל בנו, ובהחלטה לצחוק ולשמוח יותר.
ובכל זאת, זה הרי לא פשוט. הטלוויזיה, הידיעות, האזעקות, חוסר האונים...
מותר ורצוי להיות בקשת הרגשות. להרגיש כאב, להכיל את המצב, לבכות, "אתה יכול להיות עצוב לפעמים, אבל צריך לזכור שגם כשעצובים, אסור להפסיק את השמחה" (ר' שלמה קרליבך). המלצה: להיות עם אנשים, פחות עם ריבועים כמו טלויזיה, וניידים. חייכו יותר.
ואם אין על מה לצחוק? מחקרים מדעיים מוכיחים, כי לא משנה לגוף אם נצחק עד בכי, או נביים צחוק. ההורמונים הטובים (אינדרופינים ומשפחתם, וסרטונין) משתחררים ומרגיעים במילא. ההירתעות שלנו מלזייף צחוק תיעלם ברגע שנשכיל להרגיש ולהבין את התהליכיים הנפשיים, הבריאותיים השומרים עלינו ומלווים את צמיחתנו בשמחה.
אז מה אפשר לעשות?
במקום לתת ללחץ לשלוט בנו, בואו ננסה להחזיר לעצמנו את השליטה בשמחה, ולחיות טוב יותר. להתחבר לילד/ה שבתוכנו מהמקום הבוגר שבנו וכך, נוכל פשוט להפחית מחיינו מתחים מיותרים, ולהתמודד ביעילות רבה יותר עם הלחצים שעמם אנחנו חייבים להתמודד.
