תסכימו איתי שלא הגיוני שכל הילדים ילמדו ויצליחו באותה מידה בחשבון, שפה, ספורט, מלאכה, ושאר התחומים הנלמדים?
בשלב הזה הילד מתחיל לקבל מושג של "אני צריך להיות יותר טוב גם במקומות שבהם ממש קשה לי, ואולי אפילו ממש לא מעניין אותי". זה, אם יש לו מערכת תמיכה סבירה. אבל בהרבה מקרים, ההורים מביעים אכזבה אם ילד לא מצטיין בכל המקצועות, ויכולים להעביר מסר לא מודע של "אתה לא מספיק טוב", ואפילו "אנחנו אוהבים אותך פחות כשאתה מביא ציון פחות טוב ב...".
בשלבים הבאים אנחנו כבר מאמצים את המסרים שהגיעו אלינו ממערכת החינוך, מההורים ומהסביבה, ומעמיסים מערכת של ציפיות לא רציונליות על עצמנו, שקשורות בהצלחה או בכשלון שלנו בבחינות שונות שאותן אנחנו עוברים בחיים.
נחזור לשאלת ההגיון – הסכמנו שלא הגיוני להיות בחרדה לקראת בחינות. אז מה כן הגיוני?
הגיוני להיות מודע למה אנחנו יודעים ומה אנחנו לא יודעים, להגיע לבחינה במצב שמכיר בידע שלנו, ולתת לעצמנו להיבחן בצורה נינוחה ומאפשרת לידע שרכשנו וצברנו לבוא לידי ביטוי במיטבו.
אני יודעת שזה נשמע בלתי אפשרי למי שמכיר את עצמו עם חרדות בבחינות.
אבל אני גם יודעת, בודאות, שזה אפשרי.
לא משנה כמה פעמים כבר חווית את החרדה הזו, אפשר להשתחרר ממנה, יש לך אפשרות לנהל את עצמך ואת תקופת הבחינות בצורה שונה, ולחוות גם ש"קיבלת את החיים שלך בחזרה".
זה לא במקום ללמוד לבחינות, לזה עדיין לא מצאתי פתרון. אבל כל הלמידה נראית ומורגשת שונה, כשהידיעה שבקצה הלמידה הזו יגיע רגע המבחן, בחוויה של חופש מחרדות!
איך עושים את זה? בשיטת "האמת הפשוטה" אנחנו מזהים את הגורמים לתחושות החרדה, ומשחררים אותם בעדינות אך בנחישות.
אז מה נותר עכשיו לעשות?
לבחור – להגיע לבחינה הבאה עם החרדה המוכרת, המתישה, מלחיצה וכן, גם מפחיתה את סיכויי ההצלחה, או לבחור כבר עכשיו במרחב חדש – מרחב של בחינות ללא חרדה, ו"לקבל בחזרה את החיים".
