החיים מספקים לנו סיבות רבות לדאגה:
האם נצליח בעבודה/בעסק? איך נכסה את התשלום המתקרב של המשכנתא? מי יוציא את הילדים מחר מהגן? מה חושב עלינו הבוס/החבר/ההורה/הילד...? מה יהיה עם הילד/ה בצבא/בטיול/בבית הספר? האם אשאר לנצח לבד בלי זוגיות / תקוע בזוגיות לא מוצלחת?
מילון אבן שושן מגדיר את הדאגה: "רוגזה, חרדה, חשש מפני העלול לבוא, טרדה הכרוכה בצער וברוגז".
חלק מהדאגות קטנות בעינינו ואינן מטרידות אותנו, אך אחרות הן כבדות משקל והרות גורל בעבורנו. אם איננו נזהרים, אנו עלולים להישאב לתוכן ולמצוא את עצמנו מוטרדים מהתוצאות האפשריות, "אובססיביים" לנושא המטריד ושקועים בחשש מפני העלול לבוא.
בספרם "אינטלגנציה רגשית" מביאים משה זיידנר, ג'רלד מאתיוס וריצ'רד ד. רוברטס, תמונה של פני אדם, עם בועה באזור בו המוח נמצא, זוהי "בועה של דאגה". דמיינו תמונה זו לרגע.
מה גודל הבועה? כמה מקום היא תופסת בחלל המוח?
אדם דואג יכול להגיע למקום בו "בועת הדאגה" תופסת את כל החלל במוחו. אדם זה יהיה מוכוון הבעיה, יחשוב רק עליה ולא יהיה פנוי למשימות אחרות בחייו. ברוב המקרים נראה אדם זה "צמוד" לפלאפון, למייל, לפייסבוק ולחדשות, מחכה לתוצאה/לעדכון, ממתין לכל שינוי והתקדמות, קפוא, חסר מעש ופאסיבי מצפה לשינוי המיוחל.
כשאנו נותנים לעצמנו לשקוע בבעיה המטרידה אותנו, אנו עסוקים ב: מה יקרה אם... הלוואי ש... אם רק היה.... אני חייב... אנו מרגישים מסכנות וקורבנות וממתינים למישהו שיעשה משהו.
הדאגה, הינה טבעית, והיא מפנה את תשומת ליבנו לסכנות או משימות העומדים בפנינו. אך אם היא משתלטת עלינו, היא מנציחה את הבעיה, מונעת מאיתנו מהתמודדות או ממציאת פתרון והקלה לבעיה.
בספר "אינטלגנציה רגשית", מביאים המחברים בועה נוספת בצד "בועת הדאגה" זוהי "בועה של מכוונות לפיתרון". האם תוכלו לראות זו בדמיונכם? ככל שהיחס בין גודל הבועות הוא לטובת "בועת המכוונות לפיתרון", כך נמצא את עצמינו יותר ויותר דנים בשאלות: מה אני יכול לעשות כדי לפתור את הבעיה או להקטין את הסכנה? איך אני יכול לנצל לטובתי את המצב שנוצר? מה אני יכול ללמוד מהמציאות שנקלעתי אליה ואיך אני צומח ממנה?
